דוראדו מחיה נפש

ישנם אין ספור סיפורים על אסונות והמסעות שנולדו בעקבותיהם.

חלקם סופרו ונכתבו ממקור ראשון, מפי הנפשות שנכנסו להרפתקה לא מתוכננת ויצאו ממנה בחיים, חלקם נכתבו בשם אלו שלא צלחו את המסע כדי לספר עליו בעצמם.

אלו גם אלו נחמד במיוחד לקרוא בסלון, עם מזגן וצלחת ענבים פריכים של קיץ בעוד אותן נפשות שבין הדפים עוברות מתיחה של גבול היכולת אל משהו לא מוכר שמעברה השני.

הסיפור שפרוש לפני נוגע ללב עוד לפני שהתחיל, כבר ב 'תודות'. מילים של אדם שנסחף עם רוחות הסחר באוקיינוס האטלנטי, נתון למרותו יותר מחודשיים ימים, לבד על רפסודת גומי מתפוררת–

(בתרגום חופשי. במקור ההתייחסות אל הים בלשון נקבה- שינוי מרענן)

״…הייתי רוצה לבטא את הכרת התודה שלי אל הים. היא לימדה אותי לא מעט בחיי.

למרות היות הים האויבת הגדולה ביותר שלי, היא הייתה גם בת בריתי הגדולה ביותר. אני יודע רעיונית, שלים אין רגשות, אבל העושר שלה אפשר לי לשרוד. בנותנה לי דגים היא נתנה לי את ילדיה שלה, על מנת שאולי אוכל לחיות.

אני באמת מקווה שהמשך חיי יוכיחו את שווי ההקרבות שנעשו למעני.״

סטיבן קלהאן.

ב- 21 באפריל 1982 זוג דייגים מהאי הקריבי גואדלופ יצאו לדוג למרות הים הגלי ובניגוד לנוהג המקובל- בצד המזרחי של האי. להקת שחפים מרוחקת הסבה את תשומת ליבם (א׳ ב׳ של דייגים). כשהתקרבו אל יעף הציפורים הם מצאו בחור צנום ומזוקן ברפסודת הצלה מרופטת ולהקת דגי דוראדו שכמותם לא ראו מימיהם. הבחור ברפסודה חיך אל עבר מציליו והחווה בתנועה נדיבה כלפי להקת הדגים. ״דוגו״. הדייגים ההמומים פצחו במלאכה, דוראדיים מופלאים כמעט קופצים אל הסיפון, עמסו את סירתם וניגשו להציל את הבחור שהביא איתו את שכר יומם.

בערך שלושה חודשים קודם לכן, מחליט סטיבן קלהאן להשיב לבדו את הסירה שבנה מהאיים הקנריים לארה״ב. אומנם מאתגר- חצייה סינגל הנדד אך אתגר שהוא הרגיש מוכן אליו.

פשוט לאבא נפטון היו תכניות קצת אחרות בשבילו. פחות משבוע אחרי שהוא עוזב את אמא אדמה, מז״א סוער במיוחד והתנגשות במשהו לא ידוע מפרידים אותו מהכלי-תחבורה-בית-מקלט-חלום- נוחות שהיא סירתו. ומותירים אותו לחסדי הים.

״כל עוד אתה יכול אל תנטוש את הסירה. עגום ככל שהמצב יהיה, ברפסודה גרוע בהרבה״ מלמדים בשיעורי ימאות על התמודדות עם מזג אוויר לא ידידותי למשתמש.

לא מאחל לאף אחד הזדמנות להעמיד את השיעור במבחן אבל כנראה שברגע מסוים הרפסודה נראית כמוצא נפלא בעוד שאם הסירה עדיין צפה- היא ודאי אלטרנטיבה טובה יותר מרפסודה- גם אם מצבה בכי רע.

באמצע הלילה עוד לפני שהוא מבין מה בדיוק קורה הוא כבר בתוך אסדת הצלה מתנפחת עם כל מה שהצליח להציל מהסירה. מקושר אל הסירה במיתר שחיבר בקשר הצלה…שנפרם.

וכך, נסחף בבית החדש שלו אחרי שהים פרם את החיבור היחיד ביניהם הוא אפילו לא ראה את הסירה טובעת. המחשבה שהיא עדיין צפה איפשהו לא תניח לו בימים הקרובים.

ומילה על זוהרו של קשר הצלה- אם הוא לא היה קשר שנפרם לבד, הוא היה הקשר המושלם, והרי אף אחד לא מושלם.

כשנדמה שהמפגש עם מלאך המוות רשום ביומן תמיד למחר בבוקר החיים תופסים סיבוב רציני.

 76 ימים הבחור שלנו העביר ברפסודה שלא הפסיקה לדלוף – אוויר שיש לנפח ומים שיש לרוקן. ריטואל בלתי פוסק שהחיים תלויים בו. איסוף מים, ניסיונות דייג והקצבת מזון כנגד כל האינסטינקטים של הגוף. שמש קופחת, סערות, כרישים, התייבשות הזיות. כל החבילה לאיתגור נפשו של האדם.

קלהאן לא הראשון או האחרון שסימוניו לאוניות סוחר שחלפו לידו העלו חרס ( או מלח..?) והוא נסחף עם רוחות הסחר 1800 מייל של מתיחת גבולות- פיזית ונפשית שבסופם הגיע בקירבה כמעט אירונית לנקודת הנחיתה המתוכננת בעת העזיבה את הקנריים עם ׳סולו׳, הסירה שבנה.

בספרו שלא תורגם לעברית ״Adrift״ הוא מספר בפרוטרוט על 76 הימים שעברו עליו ברפסודת הצלה, על העליות והמורדות, תרתי משמע, שהרכיבו את ימיו ועל הקשר המיוחד שהוא פיתח עם להקת דגים  שבזכותה נשאר בחיים.