מיומנו של סקיפר – חלק ג' – ואמוס ארגנטינה

לחלק א' של המסע – לחצו כאן

לחלק ב' של המסע – לחצו כאן 

״הים הוא כמו המדבר. עוד מאותו הדבר, אבל תמיד משתנה״  א.י. בנימין

בואנוס איירס (היעד הראשון שלנו, שם מצטרפים עוד שני מלחים לסירה) וקייפטאון נמצאים כמעט על אותו קו רוחב. כלומר, כל שעלינו לעשות בגדול, אם הדבר היה אפשרי, הוא לצאת מהנמל, לפנות מערבה ולהפליג בצורה ישירה, עד שנתנגש באיזה אלפאחורס. בערך 3400 מייל.

אך שייט במפרשית יותר מעניין מזה. יש לנו מנוע. אפילו כמה, והם גדולים וחזקים. אבל צריך לתת להם דלק. מדובר בדלק הכי ירוק בסביבה, שלא נגמר לעולם. אי אפשר לחצוב אותו, או לקנות אותו. הוא לא תמיד ישנו כשצריך אותו, ולפעמים ישנו כשאין בו צורך. יש לדלק הזה אופי, שלומדים להכיר כמה שאפשר, אבל הוא תמיד יכול להפתיע. בעברית מייחסים על שמו שינוי ברגשות – שינוי במצב-רוח. הרוח הנפלאה, השקטה, הצווחנית, הרגועה, הרוגשת. היא מה שהיא ועדיף לא להתווכח. ככל שתשכיל להפנים את זה, תרוויח.

המסלול מדרום אפריקה לדרום אמריקה על כנפי הרוח, לא נראה כמו קו ישר וחסכוני. הוא יוסיף עוד 1500 מייל לדרך שנעבור בשביל להגיע. בתמורה נקבל דלק בחינם, מסיבות מטאורולוגיות כאלה ואחרות זה המצב. ואמרנו שלא מתווכחים עם המצב-רוח, נכון?

5000 מייל עם דרום אפריקאי בסירה

אני רגיל למהירויות ההפלגה הרועשות של חיל הים. מתחת ל33 קשרים (60 קמ״ש) זה גרוטאה. אבל הרגלים משתנים ובמהרה אצהל משמחה כשנפליג במהירות שיא של 7.5 קשרים(!) כשהשאיפה היא למהירות ממוצעת מכובדת מאוד של שישה קשרים, המעבר לארגנטינה יקח בערך חמישה שבועות. הסוד פה הוא בהתמדה. לאט, אבל תמיד. 24/7

אם הסתכלתם בציור שציירתי לאבא גיא, הבחנתם שאנחנו מפליגים מעל רמה, ולכן אם נשכיל למקם את עצמנו במרחק נכון מעין הרמה, נקבל אחלה רוח, בלי יותר מדי הפתעות וסערות והפלגה נוחה לאורך רוב הדרך. לקח לנו קצת זמן למצוא את המרחק הנכון מעין הרמה, אבל חוץ מסה״כ 5 ימים במצטבר לערך, של רוחות חזקות מדי (וגם, לא אסון כל כך גדול, בסביבות 35 קשר, עם משבים של 40 קשר) רוב מזג האוויר הלא מוצלח שפגשנו היה על הצד הרגוע מדי של הסקאלה.

הפלגה במים עמוקים על סירה מאוישת רק בשני אנשים היא עניין מטיש, שכן תמיד ולעולם לפחות אחד מאיתנו יהיה על המשמר שלא נתנגש, נטבע, נשרף נלך לאיבוד וכולי. ובזמן שזה עסוק בלשמור על הסירה והנתיב ונמצא רוב הזמן בקוקפיט, השני יכול בינתיים לבשל, לקרוא, לישון, להרכיב פאזל וכדומה. בהפלגה כזו הגה אוטומטי הוא חובה אימתנית ובלעדיו זה יהיה מאוד, מאוד קשה.

כמובן שאיבדנו את ההגה האוטומטי באחד הימים של 35 קשר רוח (ובלילה, בלי ירח. מיותר לציין) את ההגה הרכיבו זה מכבר ואז ריתכו תוספת חדשה על הסירה ולכן הגישה אל המנוע שלו בלתי אפשרית בעליל. "we're gonna have that thing working tonight"  יצאה לי איזה הבטחה מוזרה לגרט ואיך שהוא הצלחתי להחזיר את הדבר לחיים. עם איזה אלתור מחוט ברזל ובורג אחד מתוך ארבעה שמחבר את כל העסק לסירה. תוך כדי, הודתי בלבי עשר פעמים לחיל הים על הניסיון, שהשאיר אותי סבלני במשך שעתיים באיזו תנוחה בלתי אפשרית בשביל להרכיב את העסק, בזמן שהכל מטלטל כשגרט הוגה את הסירה…אחרי יומיים, שהמז״א נרגע, פתחתי את הגישה למנגנון, לנסות לשפר את המצב שהרגיש לי שכל דקה שזה לא מתפרק היא נס.

לשפר את המצב בטוח לא יכולתי, אני עדיין לא מבין איך לעזאזל הצלחתי לחבר שם את הקצת שהצלחתי. רמירז (בינתיים כבר נתתי לו שם) החזיק מעמד עד בואנוס איירס עם בורג אחד.

נ.ב. לא ירד גשם באותו לילה. תודתי הקנה עד מאוד לנפטון על כך. ( או אולי זה זאוס? מי שאחראי על כך, תודה)

למעבר לחלק ד' של המסע – לחצו כאן