מסע שייט באנטרקטיקה – יומן מסע בהמשכים

חלק ראשון – 05/12/13  מעבר דרייק – לא לרכי הלב.. והבטן

היום הרביעי להפלגה ולמרות שכבר היינו אמורים לנווט כעת בין קרחונים ולהקות פינגווינים מקפצות, אנחנו עדיין בלב ים ואנטרקטיקה עוד רחוקה למדי. משהו כמו יום וחצי אם הכל יתנהל כשורה. ההתחלה היתה דווקא מבטיחה. הנה הדיווח מיומנו של חבר המשלחת פולדי:

"1 לדצמבר.  אחרי כל ההכנות וההתרגשות נפגשים בסירה, מחתימים דרכונים, מה שלוקח כשעתיים בקצב המקומי, ובשלוש ורבע לערך מנתקים חבלים ויוצאים מאושואיה אל תעלת BEAGLE בדרך לאנטרקטיקה. סיפור היום זה הסירה ומזג אוויר. מתנתקים מהרציף עם רוח מצמידה של 25 קשר ומשבים עד 30 קשר, בעזרת בלם חרטום. מסובבים את הסירה עד שהירכתיים כמעט בכיוון הרוח ואז מנתקים את הבלם. ברגע הזה הבלם מסתבך סביב סולם  שעל הרציף. עקב הרוח הסירה עם כח מלא לאחור מושכת את החבל. לאחר כמה שניות של לחץ אסף מצליח לשחרר את הפלונטר וסוף סוף יצאנו לדרך. מסובבים חרטום מול הרוח ומרימים ראשי בצמצום ראשון. מתחילים לראות את היכולת של הסירה. מעל 20 קשר רוח כל הזמן, ובסירה מרגישים כמו 10 קשר בהרצליה.
לקראת 8 בערב הרוח יורדת, מניעים מנוע ואת המשך היום מעבירים על מנוע.  כעת 2:30 בלילה, ובאופק עדיין יש אור של בין ערביים שממשיך כך עד חצות.  לקראת היציאה מהביגל להקת דולפינים מלווה אותנו במשחקים נפלאים סביב גל החרטום של הספינה".

עם היציאה לים הפתוח מראה לנו הדרייק את פניו הנעימים, המזמינים. רוחות צד של 20-30 קשר וגלים ארוכים של 2-3 מטר מקדמים אותנו יפה דרומה. ה-Sarah w. Vorwerk, ספינת המפרש שהיא ביתנו לחודש הקרוב מתנהגת נפלא ומצב הרוח של חברי הצוות מרומם.
אך התחזית, אותה ידענו עוד מרגע היציאה לא מפספסת והסערה הדרומית ממנה חששנו הגיעה ובגדול – רוחות של 40-60 קשר על האף מאלצות אותנו לאחר זמן קצר של מלחמה אבודה להיכנע ולעבור ל-Heave to. גלים אדירים של שבעה מטר ויותר מתנפצים על הסיפון ובין השאר שוברות לרסיסים את אחד מן החלונות המשוריינים של ה-dodger שלנו (סוג של ספריי הוד קשיח וחזק). הספינה מטלטלת קשות והקיבות מתהפכות (כולל של החתום מטה…). באופן מפתיע, דווקא כמה מחברי הצוות מעוטי הניסיון מחזיקים מעמד יפה ואף מצליחים לקרוא בנחת בסלון המרווח בזמן שבחוץ הגיהנום משתולל.. הסערה נמשכת כ-36 שעות בהן אנו נסוגים כ-70 מייל הרחק מן היעד ולמעשה רק הבוקר (חמישי) חזרנו להפליג, תחילה בים רוגש וקופצני אך לבסוף צונחת הרוח כליל ואנו מטרטרים על מנוע בסוול עדין.
כרגע סיימנו ארוחת מלכים בה משתתפים לראשונה כל חברי הצוות, מצב הרוח שוב מרומם וכולנו מצפים להגעה לאיי שטלנד הדרומיים – שער הכניסה לאנטרקטיקה, מתישהו בשבת לפנות בוקר.

חלק שני – 12/12/13 – גן עדן אנטרקטי

ארבעה ימים מופלאים מאחורינו והדף צר מלהכיל את כמות החוויות שצברנו עד כה. זה התחיל ביום שבת בבוקר כאשר סיימנו סוף כל סוף את החציה המתישה של הדרייק. עם ההתקרבות לאיי שטלנד הדרומיים התבהרו השמיים כמו באורח פלא והנה אנחנו משייטים ברוח קלה ובמים שקטים בין קרחונים בשלל גדלים וצורות, סביבנו מקפצים פינגווינים ומספר מפתיע של לווייתנים גדולי סנפיר העסוקים בבליעת כמויות אדירות של קריל.

הטלנו עוגן באי נלסון ויצאנו לטיול רגלי ראשון בו ביקרנו בתחנת מחקר פולנית נטושה, צפינו לראשונה מקרוב בפינגווינים מסוג Gentoo, chinstrap ו-Adele והתגלצ'נו בהנאה אדירה מראשי גבעות מושלגות. לפנות ערב הרמנו עוגן ויצאנו להפלגת לילה (מוארת לחלוטין) אל האי ליווינגסטון ואל חוף שופע חיים בשם Hanna point. ירדנו לחוף וההתרגשות שאחזה בחברי הקבוצה עם הנחיתה בחוף היתה עצומה – מן הרגע הראשון מצאנו עצמנו מוקפים מכל עבר בשלל בעלי חיים אנטרקטיים. על החוף רובצים להם פילי ים ענקים המבלים את זמנם בעצלתיים בזמן שהם מחדשים את פרוותם החיצונית, על הגבעות מקננים יסעורי ענק וקורמורנים כחולי עין, ובכל המרחב שמסביב, בצפיפות רבה כל כך עד שכמעט לא ניתן לפסוע ביניהם, מקננים להם מאות רבות של פינגווינים. אנו זוכים לצפות בהם מקרוב מאד מנצלים במרץ את עונת הרבייה הקצרה – חלקם עדיין דוגרים על ביצים וחלקם כבר מאכילים גוזלים זעירים שאך בקעו לפני יום יומיים. בן זוג אחד דוגר או שומר על הגוזלים מפני החמסנים ויסעורי הענק אשר ינצלו כל הזדמנות לחטוף את יקיריהם מהם, ובן הזוג השני יוצא לים להביא מזון. כך מתרחשת על החוף תנועה בלתי פוסקת של פינגווינים היורדים ושוב עולים מן הים, מחליפים משמרות בישיבה על הקן, מאכילים את הגוזלים אל מול עינינו ממש, שוב חוזרים אל הים וחוזר חלילה. בלי לשים לב בילינו בחוף כחמש שעות קסומות שלאחריהן הרמנו שוב עוגן ויצאנו אל עבר Deception Island, אי שהוא למעשה לוע של הר געש פעיל. הכניסה אל לב האי היא מהדרמטיות שראיתי בחיי – פתח צר דרכו ניתן לנווט פנימה, צוקי ענק מתנשאים משני הכיוונים. הגוונים והצורות בסלע נראים כלקוחים מעולם אחר. מזג האוויר גם הוא משתנה מיד עם הכניסה והופך קודר. אנו מחפשים מקום בטוח להטיל עוגן ברוח החזקה ולבסוף נכנסים אל מפרצון מוגן ויפה בשם Telephone bay.

למחרת בבוקר אנו מטפסים על גבעה המשקיפה על הנוף המרהיב מסביב. על החוף למטה מחכים לנו כמה כלבי ים מסוג Wedel – היפים מבין כלבי הים באזור לדעתי. בצהריים אנחנו עוברים אל Whalers bay – מפרץ ובו שרידים של תחנת ציד לווייתנים. התחנה ננטשה בשנות השלושים של המאה ה-20 מסיבות כלכליות ולאחר מכן שימשה כתחנת מחקר בריטית עד אשר צמד התפרצויות של הר הגעש ב-1968 וב-1970 החריבו חלק גדול מן התחנה והיא ננטשה סופית. הבונוס הגדול עבורנו – מעינות חמים על קו המים ממש! אנו פושטים בגדים בקור המקפיא ומתפלשים בעפר השחור בהנאה גדולה. חפירה עמוקה מדי והחום הופך לבלתי נסבל ממש, גל חצוף חודר לשוחה ומים קפואים מזכירים לך שזו בכל זאת אנטרקטיקה וסביבנו טמפרטורת המים היא כאפס מעלות. בשלב מסוים אנו מבצעים את הבלתי נמנע – קמים כאיש אחד, רצים אל תוך המים ומזנקים פנימה בקפיצת ראש מפוארת. שניה אחת אחר כך אנו חוזרים בצרחות אימה אל השוחה החמימה שחפרנו לעצמנו..

עם ערב אנו יוצאים להפלגה ארוכה נוספת, כמאה מייל, והפעם אנו חודרים אל לב אנטרקטיקה ממש. כמות הקרחונים גדלה ומדי פעם בפעם אנו עוברים ליד הר קרח אדיר, עשרות מטרים גובהו ורוחבו מגיע לעיתים לכמה מאות מטרים. מזג האוויר מתבהר לחלוטין ואנו נכנסים אל מפרץ יפהפה באי הקטן Enterprize Island תחת שמים כחולים ושמש נפלאה. המראות מסביבנו בלתי נתפסים, יופי בלתי ניתן לתאור. אנו מנצלים את תנאי מזג האוויר המושלמים, משיקים את שני הקיאקים ויוצאים לשיוט חלומי משותף – הדינגי ושני הקיאקים תחת קירות הקרח העצומים. לאחר מכן אנו מקיפים את הצי הקטן על חוף שקט ויוצאים לטיפוס על קרחון גדול ממנו נשקפים נופים אשר כאמור אין מילים לתאר. אנו מחליפים קריאות התפעלות שוב ושוב, אך פעמים רבות פשוט שותקים ונהנים מן הניקיון והטוהר הניבטים אלינו מכל עבר ומן השקט, השקט המוחלט ההולם את התפאורה שמסביב.

הדיווחים המתקבלים בשלב זה מתארים תנאי קרח קשים מדרום לנו. נקווה שתהיה התנקות מסוימת בימים הקרובים. תחזיקו לנו אצבעות 🙂

חלק שלישי – כוכב אחר

טוב, אז בזמן שאנחנו אמורים לעדכן על סיפורים דרמטיים מאנטרקטיקה, התהפכו להן היוצרות ושמועות על סערה חורפית אדירה השוטפת את ישראל מגיעות אלינו בעוד שאנו נהנים כאן ממזג אוויר נפלא ומעבירים ימים בלתי נשכחים במקום שאיך שלא נסתכל על זה פשוט לא שייך לעולם הזה. הימים האחרונים עוברים עלינו בהתפעמות בלתי פוסקת מן המראות הנגלים אלינו. לעיתים אלה קרחונים צפים ענקים בצורות שונות ומשונות, לעיתים אלה קירות קרח אדירים היורדים מן ההרים, לעיתים אלו פסגות אדירות המתנשאות הישר מקו המים לגובה של מאות מטרים ולעיתים אלו משחקי השתקפויות מרהיבים. לרוב מדובר בשילוב של כל אלה יחדיו..
עם הירידה דרומה כמות הקרח גדלה והולכת והניווט במעברים הצרים הופך מסובך יותר. חברי הקבוצה זוכים להתנסות בתמרון הסירה במבוכים בלתי נגמרים של פיסות קרח קטנות וגדולות, לומדים לחפש נתיבים פנויים בקרח שמלפנים, לבחור את המהירות הנכונה ביחס לצפיפות הקרח ועוד.
אתמול זכינו לדרוך באופן רשמי על יבשת אנטרקטיקה עצמה (מרבית המפרצים הראויים לעגינה נמצאים על איים סמוכים ליבשת) ב-Paradise Harbor. במקום נמצאים מבנים של תחנת מחקר ארגנטינית נטושה והבקתה המרכזית נראתה כל כך מזמינה שהרשינו לעצמנו להציץ פנימה. התרשמנו מאד מן הסדר והארגון בו הושאר הכל, אך מעל הכל משכה את תשומת ליבנו מזחלת פלסטיק גדולה למדי, אשר היתה מונחת לה בנחת בפינה. הסתכלנו אחד על השני והיה לנו ברור שמדובר בהזמנה שאסור לסרב לה – עשרים דקות מאומצות מאוחר יותר ו-150 מטר למעלה משם, ישבנו לנו, חמישה ישראלים מיוזעים משהו, אך זורחים מאושר על אותה המזחלת כשמתחתינו מדרון תלול ומכל עבר נשקפים נופים שהם הרבה מעבר לעוצרי נשימה. את זעקות הפחד שהשמענו כשגלשנו במהירות מטורפת ממרום הגבעה שמעו למרבה המזל רק הפינגווינים.. התגלגלנו מצחוק, וכמובן שעשינו זאת שוב, ושוב.

היום עשינו ניסיון להדרים באופן משמעותי יותר. בתחילה זה היה נראה מבטיח, בהמשך נאבקנו במצבורי קרח בצפיפות גדלה והולכת ולבסוף הגענו פשוט לים קרח צפוף כל כך שלא ניתן להעביר בו סיכה, שלא לומר יאכטת מפרש מסיבית באורך 54 רגל. במשך כמה שעות הפלגנו לאורך קו הקרח, מחפשים מעבר, דוחפים ושוברים פיסות קרח באופן שלא היה מבייש שוברת קרח גרעינית סובייטית.. עד שלבסוף נאלצנו להיכנע ולסגת כמה מיילים אל מפרץ מאולתר בתוך קבוצת איים נידחת, אשר כל מה שיש עליה במפה זה צמד המילים הנהדרות not surveyed…
לסיום, מילה חייבת להיאמר על הסקיפר שלנו, בחור הולנדי בשם הנק, אשר מסתובב באזור אנטרקטיקה וארץ האש מזה כמעט עשרים שנה. במבט ראשון מדובר בדוד חביב, מעט מוזר, לא הכי מסודר. אך התצוגה המקצועית שהוא מפגין כאן מדי יום היא דבר שאף אחד מאיתנו לעולם לא ישכח. ראשית זו ההתמצאות המדהימה שלו באזור שהמידע הרשמי עליו שואף כמעט לאפס. הכל בראש, הכל תחת מה שנקרא local knowledge, שנרכש בהרבה שנים של ניסוי וטעייה באזור בו לכל טעות יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת. מעבר לכך זו השליטה המרשימה שלו בסירה, הטכניקות הייחודיות בהן הוא מבצע כמעט כל פרוצדורה, קריאת התמונה בשטח כמה צעדים קדימה והכי חשוב – השלווה, קור הרוח, כמעט הנונשנלטיות בה הוא מתנהל בתנאים שהיו משגרים גלים של זיעה קרה בכל אחד מאיתנו, כולל המקצוענים המהוללים ביותר.
אם כן, כרגע אנחנו עגונים במקום שלא ניתן להגדיר אלא כ-no man's land. המטרה – לעשות ניסיון נוסף מחר. יהיה נחמד להגיע למקומות זכורים לטובה כמו Port Charqaut ו-Peterman Island, אבל גם אם לא נצליח, בטוח יהיה מחר יום חוויתי ומרגש. מבטיחים לעדכן.

חלק רביעי – צרות בגן עדן

טוב, לא באמת צרות. רק הצטברות של כמה אירועים שנותנים להרפתקה שלנו נופך יותר "שאקלטוני". ראשית היה עניין המים. מטפיל המים של היאכטה לא עבד מן היום הראשון, אך זה לא היה אמור להוות בעיה כיוון שיאכטות רבות מנצלות את שפע המים הזורמים מן הקרחונים למילוי מצבורי המים במהלך המסע. הבעיה התחילה כאשר עברנו ממקום למקום וגילינו שכל נקודות הזרימה הידועות עדיין קפואות.. אל דאגה, חיש מהר עברנו לאופציה ג' והיא סיבוב דינגי ואיסוף קרחונים קטנים הצפים באופן קבוע בסמוך לספינה, שבירתם לחתיכות קטנות בעזרת דוקרן הקרח והמסתם על סיר גדול במטבח. עד כאן נשמע פשוט ויום יומי לכל הדעות.. העניינים הפכו למאתגרים יותר כאשר לפני יומיים הלהבות במטבח כבו במפתיע. ליאכטה יש שני בלוני גז שבדרך כלל מספיקים כל אחד לחודש ימים. דליפת גז שלא השכלנו לאתר בזמן גרמה להתרוקנות מהירה של המיכלים עד למצב הביש אליו נקלענו שלשום שבו לא ניתן עוד לבשל ולהמיס כהרגלנו. הידיעה תפסה אותנו על עוגן-Port Lockroy, בצהרי יום נפלא ושטוף שמש ולכן חגגנו את מצבנו הנואש במסיבת ברביקיו על סיפון ירכתיים עם מנות בשר כפולות לכולם, ויסקי ויין כיד המלך וככלל מצב הרוח בספינה מעולם לא היה טוב יותר. לאחר המשתה בחנו את המשמעויות והבנו שהתנור הקבוע של היאכטה, אשר עובד על סולר ומשמש לחימום יכול לספק את כל צרכינו. וכך החל סבב בלתי פוסק אשר נמשך מאז ועד הבוקר בו מתחלפים על התנור סירים המפשירים קרח, קומקומים המחממים מים לתה, סירי לחץ ובהם תבשילי חמין למיניהם (הארוחות הכי טובות שאכלתם מימיכם) וגולת הכותרת – לחם אפוי על מחבת! אשר למרבה ההפתעה יוצא טעים אפילו יותר מאלה שאפינו עד כה בתנור.

בין לבין הספקנו לא מעט בימים האחרונים – ראשית השקענו יומיים בניסיונות עיקשים להעמיק דרומה כנגד שדות קרח מתעבים והולכים. היאכטה תפקדה כשוברת קרח של ממש באופנים שטרם זכיתי לראות. התקדמנו די הרבה, זכינו למראות מופלאים בהם היאכטה מוקפת קרח צפוף מכל עבר, קרחוני ענק, כמו מגדלים עצומים היתמרו מעלינו ועל אף שלבסוף נאלצנו לשוב על עקבותינו יכולנו לחוש מסופקים מאד, הן על המאמץ והן על החוויה האדירה שעברנו.
הביקור בפורט לוקרוי סיפק לנו שילוב של מושבות פינגווינים וקורמורנים שוקקות חיים, טיולים רגליים נפלאים בשלג וביקור בתחנת מחקר בריטית ישנה אשר כיום מתפקדת יותר כמוזיאון ובו חמש בחורות אשר מבלות את ארבעת חודשי הקיץ לבדן בתחנה. מסתבר שעושים עליהן ועל הפינגווינים המקיפים את התחנה סרט של ה-BBC. הן השמיעו לנו מוזיקה משנות ה-40 על גרמופון ישן ושאלו בעיקשות אם משהו מאיתנו יודע לרקוד טנגו.. אבל כאן זה נגמר ואני מבקש לא להריץ את הדמיון מעבר לזה חברים..
אתמול היה יום שאיש מאיתנו לא ישכח לעולם. יצאנו בבוקר מפורט לוקרוי, הנק הוריד אותנו על חוף שומם והמשיך להפליג אל מפרץ סמוך בשם Dorian Bay אליו הגענו בטיול רגלי נפלא עם נופים נפלאים הנשקפים מכל עבר. משם המשכנו בשיט בנתיבים זרועי קרח ומוקפים צוקים אדירים מכל עבר ששברו כל שיא של יופי שראינו עד כה. אחר הצהריים, כאשר התקרבנו אל Melchior Islands הגיע השיא כאשר שלישיית לווייתנים גדולי סנפיר (Humpbacks) הופיעו לפנינו ובמשך כחצי שעה סיפקו לנו את המופע המדהים ביותר שניתן לדמיין כשהם שוחים וצוללים סביבנו, חולפים פעם אחר פעם במרחק של מטר לכל היותר מחרטום היאכטה, מתהפכים להם להנאתם ופשוט נהנים מהחיים כשהתפאורה מסביב היא של מי אגם חלקים כראי תחת שמים כחולים ושמש נפלאה.
הבוקר שוטטנו מעט עם הדינגי ומצאנו זרימה עדינה של מים טהורים מאחד הקרחונים הסמוכים וחיש מהר החל סרט נא של מילוי ג'ריקנים מן הקרחון וריקונם לתוך מיכל הספינה כך שבעיות המים ביאכטה נפתרו סופית. בתור צ'ופר נוסף גילינו גוש קרח צף ועליו כעשרים כלבי ים חביבים. עוד מעט מנגל על הסיפון ואחר הצהריים סיבוב נוסף לחפש לוותנים.
מחר בצהריים זמננו בדרום יסתיים ונשים פעמינו בחזרה על אושוואיה דרך הדרייק. התחזית לשם שינוי נראית מבטיחה. נשתדל לעדכן מהדרך.
ד"ש לכולם מחבורת אנשים מאושרת וטובת לב 🙂

חלק חמישי – Lake Drake

שלשה ימים בתוך החצייה וניתן כבר לומר שזכינו לפיצוי על החצייה הקשה בהלוך.  מזג אוויר מסביר פנים ורוחות מתונות בכיוון הנכון מלוות אותנו מאז היום הראשון ואנו עסוקים בעיקר בזלילה, קריאת ספרים ועריכה ועיבוד של עשרות אלפי התמונות והסרטונים שצילמנו. את הערב האחרון באנטרקטיקה בילינו כמתוכנן בחיפוש אחר לווייתנים ושוב הם לא איכזבו וזכינו למופע מרהיב נוסף מצד שני לווייתנים גדולי סנפיר, אחד מהם גדול ומרשים במיוחד. המופע הסתיים רק כששבענו כבר ונפרדנו מהם לשלום.

למחרת, כבר בסביבות חמש בבוקר הרמנו עוגן ויצאנו לדרך. שעה על מנוע ואחר כך רוח מערבית טובה הרחיקה אותנו מן היבשת במהירות יפה של כשמונה קשרים. בתור פרידה עוד הספקנו לעבור ליד קרחון צף ענק ולאחר מכן זכינו לשלושה ביקורים בזה אחר זה של לווייתנים גדולי סנפיר. הראות האינסופית המאפיינת את האזור בימים בהירים, אפשרה לנו להמשיך ולצפות בהריה המושלגים של אנטרקטיקה מתרחקים מאיתנו עד לשעות הערב המאוחרות, על אף שהיינו כבר במרחק מכובד של כשבעים מייל ימי מהקרובים שבהם.

לבסוף לאחר התקדרות השמים נעלמו אט אט השרידים האחרונים של היבשת מאחורי העננים והפרידה שלנו מאנטרקטיקה הושלמה. על אף שנפרדנו ממנה בעצב ברור היה לכולנו שזכינו. זכינו לחוות את אנטרקטיקה ועולם החי שבה באופן הכי קרוב ואינטימי שאפשר, במזג אוויר יוצא דופן לטובה ובחברה ואווירה כיפית ונעימה. כולנו צריכים עוד לעכל את מה שעברנו פה, בחלקת העולם הלא תיאמן הזו ואולי לשם כך דרושה חציית הדרייק הארוכה.

כאמור, עד כה עוברת עלינו הפלגה נעימה וקלה באופן יחסי, רוחות של 10-25 קשר מכיוונים שונים וים של פחות משני מטר הם אירוע נדיר לטובה כאן. היום בערב נראה שנקבל תזכורת לעוצמות המקובלות יותר כאן כאשר רוחות צפון מערביות של 30-45 קשר יכו בנו עד מחר בצהריים, אז הן אמורות לרדת בהדרגה ולחוג מערבה, בדיוק בזמן לאירוע משמעותי נוסף המצפה לנו – מעבר כף הורן, הנקודה הדרומית ביותר בדרום אמריקה וציון דרך מרגש לכל שייט השוגה בחלומות על מסעות גדולים, הקפות עולם וכדומה. לאחר מעבר הכף נמשיך צפון מזרחה אל Staten Island, שם הסכמנו לעצור לקחת ארבעה מדענים החוקרים את מושבות הפינגווינים באזור ואשר ישמחו מאד לבלות את חג המולד עם משפחותיהם. לאחר המעשה הטוב הזה נכוון את חרטום הספינה אל עבר תעלת ביגל ודרכה לאושוואיה, שם יסתיים מסענו.

העדכון הבא, אם כן, יגיע ככל הנראה מאדמה יציבה, מיד לאחר קשירת החבלים לרציף באושוואיה. טוב, אולי כדאי שזה יהיה גם אחרי מקלחת טובה ויסודית.

עדכון אחרון – הגענו!

הגענו. היאכטה קשורה לרציף באושוואיה. ההרפתקה הסתיימה! אבל לפני דברי הסיכום חייבים לספר את סיפור הימים האחרונים. אם אינני טועה העדכון האחרון דיבר על הפלגה קלה ונעימה ועל איזושהי חזית הצפויה לעכב אותנו מעט, רגע לפני כף הורן. ובכן החזית התממשה בצורה של סערה עצבנית במיוחד כאשר שוב, כמו בהלוך,  היא מגיעה ממול ומאלצת אותנו להילחם ברוחות נגדיות של כחמישים קשר עם משבים של 60 קשרים ויותר. הסוול הנעים התחלף בים לבן וגלים אימתניים הנשברים על הספינה בקולות נפץ אשר הוגדרו ע"י חברי הקבוצה כנפילות של פגזים. לאחר לילה טרוף שינה הגיעה הסערה לשיאה בשעות הבוקר כשאנחנו עדיין עושים כמיטב יכולתנו לחדד על מנת לחלוף תחת הצוק המפורסם. אחת הסיבות אשר גורמות לשיט סביב כף הורן להיות מאתגר וקשה כל כך, מלבד מזג האוויר הקשה האופייני לאזור כולו ומרחב הנשיבה האינסופי הוא היות המים סביבו רדודים משמעותית ביחס לאוקיינוס הפסיפי אשר דוחף אליו גלים וזרם בעוצמות אדירות. עובדה זו גורמת למרחק בין הגלים להתקצר, לגובה שלהם לצמוח עוד ועוד ובסופו של דבר להישבר בעוצמות אדירות. גל אחד כזה התנפץ על דופן שמאל של היאכטה בשעות הבוקר ופשוט סדק את מסגרת הברזל של אחד החלונות הפנימיים, כשהוא מחדיר כמויות מכובדות של מים אל תוך הספינה, מרטיב פריטים אישיים ועורך מקלחת קרה ומיותרת ליוחנן אשר התייאש זמן קצר קודם לכן מלנסות ולישון במיטה העליונה בדופן שמעל הרוח…

לאחר האירוע המפכח הזה נאלצנו להכיר במציאות, לרדת מהרוח ולהשאיר את כף הורן להזדמנות אחרת. את מסגרת החלון הסדוקה והדולפת חיזקנו בקורת תמיכה מאולתרת המחוזקת כנגד הקיר הנגדי. הרוחות ירדו בהדרגה לעוצמות שפויות יותר של 25-30 קשר ובהמשך ירד גם הים, עם כניסתנו להסתרה של האיים הדרומיים של ארץ האש. בשעות הערב כבר העזנו לשבת בחוץ ולהתפעל מצמד קשתות מושלם ובהמשך משקיעה צהובה לא אמיתית פשוט, אחת היפות שראיתי בחיי. חציית הדרייק הושלמה.

עדיין נותרה משימת איסוף המדענים הארגנטינים, אשר התגלו בהמשך כשלש מדעניות ומדען אחד, אשר בילו את החודש האחרון באי פראי, שופע בעלי חיים ומרהיב ביופיו בשם Staten Island (לא זה שבניו יורק…). הביקור הלא צפוי הזה באי הפך לקינוח נפלא למסע. המקום כאמור מרהיב ביופיו, מימיו וחופיו שוקקים חיים ועם הגעתנו למפרץ פרנקלין בו עגנו הוקפנו מכל עבר באלבטרוסים, יסעורים, פינגווינים ועוד ועוד מראות וצלילים מכל עבר. פסגות האי מגיעות לגבהים של כאלף מטרים ומרביתן מושלגות כמובן, אך עיקר האי מכוסה צמחייה ירוקה עבותה, מחזה מרענן עבור כולנו, אחרי שלשה שבועות בעולם לבן. ירדנו לחוף, ביקרנו במושבת פינגווינים מסוג שטרם ראינו בשם Rockhopper penguins, חקרנו מעט אל תוך האי דרך הצמחייה הסבוכה ובין השאר הופתענו לגלות בשפך אחד הנהרות פינגווין מלכותי אחד ויחיד עומד בחוסר מעש. איזו הפתעה נהדרת! פינגווינים מלכותיים מקננים בעיקר ב-South Georgia ולא ציפינו לפגוש כאלה כלל במסע הנוכחי. זהו הפינגווין השני בגודלו לאחר הפינגווין הקיסרי והוא מרהיב ביופיו. לאחר הטיול וחציית נהר ברגליים יחפות נרתמנו לעזור במלאכת העברת ציוד המחקר והמחייה של החוקרות והחוקר האמיצים. מסתבר שהם חיים באוהלים במזג האוויר המשוגע הזה 30-45 ימים ברציפות, פעמיים בשנה מזה שלש או ארבע שנים, חוקרים את הרגלי האכילה של ה-Rockhoppers. מרשים והזוי למדי. בשעות הצהריים כבר היתה הספינה מועמסת בכמויות אדירות של ציוד ומספר אנשי הצוות עלה ל-13. השמש האירה את השמיים, הים רגוע לחלוטין ולפנינו כ-120 מייל של הפלגה נוחה ופשוטה דרך תעלת ביגל אל אושוואיה.

נוחה ופשוטה? כנראה שאין דבר כזה באזור הזה.. לאחר ערב ולילה פסטורלים החלה לעלות רוח מערבית, ולעלות, ולעלות…. נקצר את הסיפור ונאמר רק שאת המסע הארוך שלנו קינחנו בחמש-שש שעות של שיט חופי ברוחות פנים של 30-50 קשר ומטחי ברד עזים. אל הרציף עצמו הגענו קרוב לשיא השפל ולכן הגישה אליו היתה קשה, במיוחד ברוח החזקה. הנק ניצל את היות הספינה טנק יצוק ולא סירת פיברגלאס והרשה לעצמו לחפור מעט בבוץ עם הקיל, הלוך וחזור עד שלבסוף, לאחר שכבר חשבנו לבלות את הערב על עוגן, הצליח לחרוש את הדרך אל הרציף ולהכריז על חזרתנו הרשמית אל הציווילזציה.

כמה שעות מאוחר יותר, הוזמנו לארוחה נפלאה עם הנק ומשפחתו במסעדה ארגנטינית מצויינת, השמענו ברכות, תודות ופרגונים הדדיים, האווירה היתה נפלאה ומגובשת. קשה להאמין שלפני חודש היינו רובנו זרים זה לזה.

כעת עומד בפנינו אתגר החזרה לשגרה. כולנו מתפוצצים כבר מגעגועים ורוצים לחזור אל יקירנו, זה היה מסע ארוך והשיבה הביתה תהיה משמחת במיוחד. עם זאת, עוצמת החוויה, הרשמים, התמונות שבראש, אינספור הזכרונות שצברנו ילוו אותנו בימים הקרובים ועוד זמן רב אחר כך. את הסיפורים השונים נספר עוד פעמים רבות להרבה אנשים, אך האמת היא, שאת מה שהרגשנו אז כששלשת הלוויתנים חלפו תחת חרטום היאכטה, או כשצפינו בטווח אפס בפינגווין מאכיל גוזל ב-Hanna point או כשעמדנו על ראש הצוק ב-Enterprize Island או ב-Brown והשתאינו לאור היופי הבלתי נתפס שסביבנו, או בעוד הרבה מאד רגעים שעברנו יחד בחודש האחרון, לא ניתן באמת להעביר במילים.

ד"ש וחיבוק מאושוואיה (שמרגישה פתאום כל כך קרובה הביתה),

אסף